🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
לפני שנים אחדות, בפרשת בשלח, הובאו שמונה מקורות מפסוקים ומדברי חז"ל, המוכיחים שעל ידי הודיה לה' יתברך אדם מושך שפע, ברכה וישועה מלמעלה — לעולם ואליו באופן פרטי. מפאת חשיבותם, נחזור עליהם כאן בקצרה.
ראיה ראשונה: בשירת הים, ובחוזרו על עצמו בישעיהו יב ובתהלים בהלל: "עָזִּי וְזִמְרָת יָ־הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". מפרש הרשב"ם: "עֹז וְזִמְרָה" — שֶׁבַח ישראל לקדוש ברוך הוא — "הָיָה לִי לִישׁוּעָה" — זה מה שעזר לי, זה שהושיע. כלומר, הביטחון והשבח לה' הם עצמם המסוגלים להביא את הישועה.
ראיה שנייה: במכילתא על הפסוק "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן": שואלת המכילתא בתמיהה — "ואתם תחרישון"?! מה עלינו לעשות אם כן? עונה משה רבנו: "אַתֶּם תִּהְיוּ מְפָאֲרִים וּמְרוֹמְמִים וּמְשַׁבְּחִים וְנוֹתְנִים שִׁיר וְשֶׁבַח וּגְדֻלָּה וְתִפְאֶרֶת לְמִי שֶׁהַמִּלְחָמוֹת שֶׁלּוֹ". וממשיכה המכילתא: "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתְחוּ יִשְׂרָאֵל פִּיהֶם וְאָמְרוּ שִׁירָה". כלומר, משה רבנו אמר לעם ישראל את הדברים לפני קריעת ים סוף, עוד לפני שראו את הישועה — ועל כן פתחו כבר אז בשירה, מתוך אמונה שוודאי ה' יעשה להם נס. וזהו הפירוש בפסוק "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" (שיר השירים) — שרו מראש, מחמת האמונה.
ראיה שלישית: כותב ספר החינוך (מצווה תל, ראשי תיבות "תוֹדָה לָאֵל") על ברכת המזון וברכות הנהנין: "בָּרוּךְ" — כולל כל הטובות אפילו הוא יתברך, ומתוך ייחוד מחשבתנו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו, "עַל כֵּן עַל כֹּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ" — ימשיך לתת. מתוך ייחוד זה, ומתוך שאנחנו משבחים אותו, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו — ההודיה נמשכת עלינו כל הטוב.
ראיה רביעית: באותה מכילתא נאמר: "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" (תהלים קמט). מפרש רש"י שם: כשמשבחים את ה', זה נחשב כאילו יש בידם חרב. ומפרש המצודת דוד באופן דומה: על ידי שבגרונם מספרים רוממות האל, על ידי זה יגברו על האויב, כאילו אחזו בידם חרב בעלת שתי פיות.
ראיה חמישית: "מְהֻלָּל אֶקְרָא ה', וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ" (תהלים יח). מפרש רש"י: אף לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שאיוושע מאויבי. רמז נאה: מי שרוצה להיוושע מן ה"אוי", מהתלונה — "מהולל" — ישבח את ה' עוד לפני התשועה.
ראיה שישית: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" — לכאורה, סדר הדברים הפוך: היה צריך לומר "כי לעולם חסדו — לכן הודו לה'". אלא, מכאן ודרכם של ישראל להודות עוד לפני שמקבלים את השפע והחסד, ואז השפע והחסדים מגיעים בעוצמה.
ראיה שביעית: "כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ, שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר" (תהלים עו) — גם כאשר יש חרון וכעס, אם מודים, שארית החֵמה נעצרת ונמנעת, ונהפכת לחסד ולרחמים.
ראיה שמינית: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" (תהלים קו) — בדרך רמז: מי יכול "למולל" ולפורר את הגבורות, את הדינים הקשים? מי שמשמיע כל תהילתו, משבח ליוצרו — על ידי ההודיה מתמתקים כל הגבורות ונהפכים לחסדים.
🕯️ מודה — לא מהשפה ולחוץ
מסופר על בנו הקטן של רבי שלמה זלמן, שראה את אביו מברך ברכת המזון, ולא כדרכו, כשהגיע ל"נוֹדֶה לְךָ", חזר על המילים שוב פעם: "נוֹדֶה לְךָ". שאל הבן את אביו מדוע חזר — הרי לא היה מתאים לו, מי שהכיר את רבי שלמה זלמן, לחזור על דברים בברכה. ענה לו: "זו ברכת הודיה. אם לא מכוונים כמו שצריך, זו לא הודיה — אין לה שום מהות של הודיה. תודה צריכה להיות באמת, מתוך הכרת הטוב מהלב, שאתה מודה לקדוש ברוך הוא".
מכאן ה"תכנית" המעשית: להתחזק במאה הברכות בכל יום, לאומרן במתינות ובכוונה — מאה פעם ביום פגישה עם הקדוש ברוך הוא. ולהוסיף ולחזור על מזמור ק בתהלים, "מִזְמוֹר לְתוֹדָה", בכל הזדמנות — ולעשות מזה עניין קבוע, מזמור המאה, לחיזוק ההרגל להודות לה' תמיד.
יהי רצון שנזכה כולנו להשקיע במאה הברכות ובמזמור לתודה, ובכך נמשוך על עצמנו ועל כלל ישראל שפע גדול וברכה מרובה, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.